למה אנו מעבירים את הנורות שלנו ל”מבחן עינוי באמצעות אדי מים”
בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם סיוט אמיתי עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדי מים רבים, שינויים קיצוניים בטמפרטורה, וכל מיני חומרי ניקוי חריפים שנמצאים באוויר.
אפשר פשוט לקוות לטוב, אך זו לא הדרך שלנו. במקום זאת, אנו מעבירים את הנורות שלנו למבחן קשה של חום ולחות. בעצם, אנו מנסים להרוס אותן בכוונה, כדי שהן לא יישברו בבית של הלקוחות שלנו.
המאבק נגד הלחות
העניין הוא שהנורות האלה משתמשות בחוט טונגסטן בתוך מעטפת קוורץ. כל עוד האטימה בקצה הנורה תקינה, הכל בסדר. אך אם יש אפילו סדק קטן, הלחות יכולה לחדור פנימה.
כשאדי המים פוגעים בחוט החם, הנורה נשרפת תוך דקות.
כדי למנוע זאת, אנו מעבירים את הנורות לחדר לחות – בדרך כלל ברמת לחות של 85% בטמפרטורה של 85°C. זה כמו סאונה של גיהנום. כך, כל אטימה חלשה נשברת כבר במעבדה שלנו, ולא מאוחר יותר בחדר האמבטיה. בדיקה פשוטה של הפעלת הנורה אינה מספיקה.
זה לא קשור רק לנורה עצמה
הלחות לא פוגעת רק בזכוכית. היא פוגעת גם בחיבורים ובחוטים.
אנו עוקבים בקפידה אחר נקודות החיבור כדי למצוא סימני חמצון. אנו גם בודקים את זרימת החשמל. אם המעטפת של הנורה אינה אטומה, הלחות יכולה ליצור מסלול לחשמל לעבור במקומות שאסור לו להגיע אליהם.
כך נוצרים קצרים. אנו מודדים את ההתנגדות האינסולציונית של הנורה לפני ואחרי המבחן. אם הערכים יורדים מדי, אנו מבטלים את העיצוב ומתחילים מחדש.
קבלת החלטות קשות
אפשר היה ליצור נורות קטנות יותר וזולות יותר. אך שימוש באטימות חזקה יותר ובציפויים עמידים לקורוזיה דורש יותר מקום ועולה יותר כסף. זה עלול גם לשנות את דרך הפצת החום.
אך אנו מוכנים לקבל נורות גדולות יותר. למה? כי החלופה היא נורה שנשברת מיד לאחר שמישהו משתמש בה במקלחת חמה.
אנו מעדיפים לתת לכם משהו יציב יותר, שבאמת עובד, במקום משהו יפה אך שנשבר מיד ביום הראשון.